יומן מחאה בשני פרקים הנפרס על פני שבע שנים.

אני מתעד את חיי דרך הפגנות, מהמחאה החברתית הכושלת של קיץ 2011 ועד להפגנות שבועיות נגד גדר ההפרדה בכפר נעלין. הסרט מתאר שינויים בחברה הישראלית, המידרדרת לתהומות של גזענות ושנאה, לצד המחירים האישיים שאקטיביזם חברתי דורש בכלל ובפרט בכפר הפלסטיני.

 

רשימה ראשונה (2011–2012)

אני וחברתי נפרדים מליקה כלבתנו האהובה. אני מתעד הפגנות שבהן השתתפתי, וצילום הכלבים בהפגנות הופך לאובססיה מוזרה. המחאה החברתית פורצת ואני ממשיך לצלם כלבים בהפגנות. הצילום נמשך גם כשהמחאה גוועת לאטה. שני סבורה שרצוי לאמץ כלב חדש ואילו אני חושב שזאת אחריות גדולה מדי. ככל שהמחאה גוועת ההתפכחות גדלה.   

 

רשימה שנייה (2014–2017)

הרחוב הישראלי הולך ונעשה גזעני, אלים ועוין. השינוי מורגש באלימות המילולית והפיזית שפעילי זכויות אדם ומפגיני שמאל סופגים בקיץ 2014, ושיא חדש מגיע באוקטובר 2015, עם מספר מקרי לינץ' בפלסטינים שנחשדים כטרוריסטים ופליט מאריתריאה (הבטום זהרום בן ה-29) שנרצח ע"י המון זועם באירוע טרור בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אני מוצא את עצמי מפגין בקביעות בהפגנות יום שישי בכפר הפלסטיני נעלין שבגדה. אני מצטרף אל הצלם הקבוע של ההפגנות הקטנות ואל מפגין קבוע נוסף, אבו נאסר, שמגיע להפגנות חמוש במגפון ומטיף לחיילים בעברית להימנע מאלימות. אבו נאסר מפגין בקיאות מושלמת במתרחש מעבר לחומת ההפרדה. הוא מודע לגזענות, לשנאה ולשחיתות הפוליטית, וכל אלה משמשות לו ככלי רטורי במאמציו לשכנע את החיילים לחדול מדיכוי ההפגנות הקטנות באלימות.

​

ההקרנה בנוכחות יוצר הסרט.