אחרי שהייה של חמש שנים בניו-יורק, חזרתי ללדת את בתי הבכורה בישראל. רציתי לגדל אותה בבית. בארץ שבה נולדו אבי, אם אבי, סב אבי ואני. במקום שאני אוהבת. "אמא למה חזרת לישראל כאשר הייתי בבטן שלך? לא יכולת להישאר בניו-יורק וללדת אותי שם?" שאלה בתי. איזו אמא חוזרת למולדתה ללדת שם את ילדיה כאשר בביתה נהרגים ילדים בגיל שמונה עשרה בשירות הצבאי וגם תלמידים הנוסעים לבית הספר באוטובוס וגם אנשים שמבלים בבתי קפה? האמא הזו היא אני. היום, שש עשרה שנים מאוחר יותר, כאשר בתי הבכורה לקראת גיוס לצבא, והיא נדרשת להגן על המדינה ועל המיתוסים שלה ? כמו "למות או לכבוש את ההר" ? אשר קורעים אותה מבפנים, אני שואלת את עצמי מדוע אני נשארת פה? במסע דרך שדות וסלעים של ציון, אדמתי, ובאמצעות שלושה דורות של ישראלים אני עומדת מול המיתוסים שעיצבו את מדינת ישראל ואותי: מתעמתת הם הורי ועם קורותיהם בפלמ"ח מול תקוותי עבור בנותיי.